בית הדין הארצי לעבודה קבע כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל על עובדים בתחום הסיעוד

קבע כי לראות את העבודה בתחום זה כתפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי או צורת העסקה שתנאיה ונסיבותיה אינם מאפשרים כל פיקוח על שעות העבודה
בית הדין הארצי לעבודה קבע, כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל על עובדים בתחום הסיעוד, וכי אין לראות את העבודה בתחום זה כתפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי, או צורת העסקה שתנאיה ונסיבותיה אינם מאפשרים כל פיקוח על שעות העבודה.

קיימות גישות שונות בשאלת תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על עובדים בתחום הסיעוד: ע"פ גישה אחת, בהעדר אפשרות לפקח על העובד, ונוכח האמון האישי המיוחד הנדרש בתחום זה, הרי שלא ניתן להחיל את החוק. גישה אחרת גורסת, כי החוק חל על עובדי הסיעוד עם "ריכוך" הדרישה בנוגע להוכחת שעות העבודה של העובדים.

השופטת רונית רוזנפלד קבעה, כי החוק חל על עובדי הסיעוד: אמנם, בהעסקת המטפל בבית ובמהות הטיפול הנדרש, ניתן ביטוי לאמון אישי רב במטפל, אך אין באמון זה כדי לשלול את תחולת החוק והזכויות המגיעות לעובד. עוד נקבע, כי על אף הקושי הממשי בהוכחת מספר השעות הנוספות, אין מדובר בהעסקה שתנאיה ונסיבותיה "אינם מאפשרים כל פיקוח על שעות העבודה".

השופטת ציינה, כי יש לפתור את בעיית שכרם של העובדים בסיעוד בהסדר חקיקתי מיוחד.

במקרה הנדון, התביעה לתשלום גמול שעות נוספות נדחתה שכן נקבע כי העובדת לא הוכיחה כי הועסקה מספר שעות מעבר למותר בחוק.