הימנעות המדינה מלציית לצווי ביהמ"ש העליון - סכנה לשלטון החוק

לשכת עורכי הדין מביעה דאגה מתופעת אי קיום צווים הניתנים על ידי בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ
הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין החליט להביע דאגה מהתופעה, לפיה המדינה בוחרת להתעלם, במקרים מסוימים, מצווים הניתנים על ידי בית המשפט העליון.

בכך אימץ הועד המרכזי את עמדתו של הפורום למשפט חוקתי וזכויות אדם בראשות מ"מ ראש הלשכה, עו"ד רון גזית.

ראש הלשכה, עו"ד יורי גיא-רון, הדגיש, כי "אי קיום פסקי דין של בית המשפט העליון, הינו הפרת חובה המוטלת על המדינה. אין להתכסות באיצטלא של ביקורת על תוכנה של ההחלטה השיפוטית, אותה יש לנהל בדרך אחרת. משניתן פסק הדין חייבת המדינה לקיימו, ואם לא תעשה כן כיצד תלין באותו הקשר על כל אזרח שיעשה דין לעצמו ויתעלם מהחלטה שיפוטית בעניינו?!".

לדברי יו"ר פורום משפט חוקתי ושלטון החוק של הלשכה, עו"ד רון גזית, "לבית המשפט "אין לא חרב ולא ארנק" כביטויו של השופט האמריקאי פליקס פרנקפורטר. על אכיפת פסקי הדין בכללם אחראית הרשות המבצעת, שלה יש חרב וארנק. כאשר זו אינה מקיימת בעצמה פסק דין, התוצאה היא שיש דיין אך אין דין".

הפורום למשפט חוקתי הפנה לשורת מקרים בהם לא קיים השלטון אחר החלטות בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. בין היתר, התייחס הפורום לבג"צ 4805/07 המרכז לפלורליזם יהודי – התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' משרד החינוך – בנושא החובה לקיים תכנית ליבה בחינוך העל יסודי במוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים ובמוסדות פטור על יסודיים.

ביהמ"ש הוציא בפסק הדין צו מוחלט, החל על כל מוסד חינוך, לביטול ההקצבות הממשלתיות למוסדות המלמדים לימודי קודש שאינם עומדים בתנאים הנדרשים לצורך הכרה בהם כ"מוסדות מוכרים", המזכה בהקצבות כספיות. פסה"ד לא קוים במועדו, עד לשנה"ל תשס"ח, ע"י המדינה, ואינו מקוים עד עתה, והמדינה אף ניסתה לעקוף אותו.

מקרה נוסף הוא בג"ץ 7443/03 יתד – עמותת הורים לילדי תסמונת דאון נ' משרד החינוך ובג"צ 6973/03 ליאת נתן מרציאנו ו-7 אח' נ' שר האוצר - בנושא זכאות לחינוך חינם לילדים בעלי צרכים מיוחדים (חוק השילוב). בית המשפט קבע שיש לקבל את העתירה במובן זה שיוצהר, כי המדינה אינה מקיימת את חובתה על-פי החוק למתן חינוך מיוחד חינם לילדים שהושמו במוסדות החינוך הרגילים, וכי עליה להיערך במהירות האפשרית לקיום דרישות החוק.

בתאריך 13.11.02 תוקן חוק החינוך המיוחד ברוח פסק הדין, אשר חייב את המדינה לממן את חינוכם של הילדים בעלי הצרכים המיוחדים שנמצאו מתאימים לשילוב. אולם, גם לאחר קבלת החוק לא נעשה שינוי מהותי המיישם את פסק הדין.

הלשכה סבורה, כי אי קיום החלטותיו של בית המשפט העליון מהווה ביטוי חמור לחירות שנטלה לעצמה הממשלה שלא לקיים את פסק הדין ולפעול לפי סדר עדיפויות המקובל עליה. יש בכך כדי לפגוע באיזון שבין שלוש הרשויות. משניתן פסק דין, חובה לקיימו כלשונו וכרוחו. החובה עולה מן הדין, והיא ביטוי להכרח להסדיר חייה של חברה לפי נורמות בסיסיות, המאפשרות קיומה של מסגרת מאורגנת, בה שולט החוק.

הימנעות רשות שלטונית מציות לפסק-דין של ערכאה שיפוטית הינה מן החמורות ומן המדאיגות שבסכנות האורבות לשלטון החוק במדינה דמוקרטית.