בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור של בעל אולמות שמחה שנדון

כתב אישום, המייחס לחברה ולמנהלה ביצוע 23 עבירות של אי תשלום מס שנוכה במקור בסך של 271,638 ₪ ועבירה של אי הגשת דו"ח במועד על הכנסות החברה לשנת 2003
בית המשפט העליון דחה (8.6.10) את בקשת רשות הערעור של אליהו לב מבאר שבע, מנהלה של חברת ארמונות לב ב.ש. (1996) בע"מ והשאיר על כנו את העונש שגזר בית המשפט המחוזי בבאר שבע: לחברה, קנס בסך 120,000 ₪, למנהל החברה 8 חודשי מאסר בפועל, קנס בסך 50,000 ₪ ו- 12 חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים.

בית המשפט המחוזי הורה (20.6.10) על דחיית מועד ריצוי עונש המאסר ל – 23.8.10.

נגד חברת ארמונות לב ב.ש (1996) בע"מ, חברה פרטית המנהלת אולמות שמחה, ומנהלה, אליהו לב, אשר שימש כמנהל הפעיל בתקופות הרלוונטיות, הוגשו 3 כתבי אישום מטעם רשות המסים:

2 כתבי אישום, אשר כללו יחד 22 עבירות של אי הגשת דוחות תקופתיים למע"מ במועד, לתקופות שבין 9/00 - 10/04.

וכתב אישום, המייחס לחברה ולמנהלה ביצוע 23 עבירות של אי תשלום מס שנוכה במקור בסך של 271,638 ₪ ועבירה של אי הגשת דו"ח במועד על הכנסות החברה לשנת 2003. כמו כן לנאשם, אליהו לב, יוחסה עבירה של אי הגשת דו"ח במועד על הכנסותיו לשנת המס 2003.
את רשות המסים ייצגו עו"ד איתן אמנו ממחלקת תביעות בחקירות מס הכנסה ירושלים והדרום ועו"ד רעות סנה ממשרד מע"מ באר שבע.

בית משפט השלום בבאר שבע, כבוד השופטת ד. בית אור, הרשיעה את הנאשמים לאחר הודאתם והשיתה עליהם את העונשים הבאים:
על החברה- קנס בסך 120,000 ₪.
על מנהל החברה , אליהו לב – 6 חודשי מאסר אשר ירוצו בעבודות שירות, קנס בסך 50,000 ₪, 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יבצע עבירות שבהן הורשע.

המדינה ערערה על קולת העונש וביום 12.05.10 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור וקבע כי הנאשם ירצה מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח למשך שמונה חודשים, יתר רכיבי פסק הדין נשארו על כנם.



לעניין חומרת גזר הדין קבע בית המשפט המחוזי: "בחינת גזר הדין מלמדת על חריגה של ממש ממתחם מדיניות הענישה, הגם שהרחמים על המשיב נכמרים, אדם שלעת זקנה נקלע למצוקה אישית וכלכלית, הרי שאין בחמלה כדי לדחוק ערכים אחרים, של צדק חברתי, מוסר ומעל לכל, האינטרס הציבורי. החובה להטיל ענישה מרתיעה דוחה את השיקולים הנוגעים לנסיבותיו האישיות של המשיב".

בקשתו של הנאשם (08.06.10) לקבלת רשות ערעור לבית משפט העליון, בשל פער ענישה חריג המצדיק את התערבותו של בית המשפט העליון, נדחתה. כדבריו "בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש והעונש שגזר עליו מאזן כראוי את מכלול השיקולים".