העליון: אמונה דתית היא בגדר שיקול פסול לשם מתן תעודת כשרות לעסק

לטענת בעלת קונדיטוריות, אמונה דתית אינה נכללת ב"גרעין הקשה" של דיני כשרות המזון
אתר פסק דין: האם אמונה דתית של אדם היא בגדר השיקולים שמועצת הרבנות הראשית או הרב המקומי רשאים לשקול בבואם להחליט על מתן תעודת כשרות?

ביהמ"ש העליון השיב בשלילה, וקבע כי החלטת הרבנות לשלול מהעותרת את רשיון העסק שניתן לקונדיטוריה שבבעלותה, התבססה על שיקולים שאינם בגדר הסמכות המוקנית לה בחוק הכשרות.

העותרת היא יהודיה משיחית ובעלת עסק של שתי קונדיטוריות בגן יבנה ובאשדוד.
בתחילה, הרבנות שללה את תעודת הכשרות משתי הקונדיטוריות, אולם בהמשך החליטה להשיב לעותרת את תעודת הכשרות עבור הקונדיטוריה שבגן-יבנה - וזאת ללא תנאים כלשהם.
באשר לקונדיטוריה באשדוד, תובעת נדרשה לעמוד בתנאים מסויימים.

לטענת התובעת, אמונתה הדתית היא בגדר שיקול פסול לשם מתן תעודת כשרות ואינה נכללת ב"גרעין הקשה" של דיני כשרות המזון. על-כן שלילת תעודת הכשרות שניתנה לה, והצבת התנאים להשבת תעודת הכשרות, נעשו בחוסר סמכות ומתוך שיקולים זרים.

הרבנות טענה מנגד, כי כיוון שהעותרת נחשבת למומרת, היא אינה יכולה להיות "נאמנה" מבחינה הלכתית.

דיני הנאמנות אינם חלק מדיני הכשרות

השאלה שעמדה בפני ביהמ"ש העליון, היא האם דיני הנאמנות, שהם בעיקרם כלי הלכתי לפיקוח על כשרות המזון, הם חלק מן הגרעין הקשה של דיני הכשרות.

המשנה לנשיאה ריבלין קבע, כי אם העותרת פועלת על-פי כל ההנחיות, עצם היותה מומרת אינו פוגם בכשרות האוכל. על-כן, לא ניתן לקבוע כי דיני הנאמנות בהקשר הנדון הם חלק מדיני הכשרות, לפי מובנם בחוק הכשרות.
נפסק, כי כיוון שקביעת אמינותם של בעל העסק ועובדיו איננה מצויה ב"גרעין הקשה" של דיני הכשרות, יש לבחון אותה על-פי אמות מידה של המשפט הכללי, ולא על-פי אמות מידה הלכתיות.

לפיכך נקבע, כי החלטת הרבנות לשלול מעסקה של העותרת את תעודת הכשרות התבססה על שיקולים שאינם בגדר הסמכות המוקנית להם בחוק הכשרות, והיא בטלה.