דברי הנגידה בישיבת הממשלה בנושא תכנית רב שנתית לפיתוח תשתיות בישראל

בנק ישראל

הרמה של התשתיות בישראל אינה מספקת, בפרט בתחום התחבורה הציבורית, ובעיקר במטרופולינים; אך גם במערכת הולכת החשמל, ובתשתיות התקשורת. היקף ההשקעה השנתי נמוך בהשוואה בינ"ל, לכן אנחנו לא סוגרים את הפער ברמת התשתיות ביחס למדינות המפותחות, מה שמעיב על הפריון ועל פוטנציאל הצמיחה של המשק.

יש להגדיר צרכים בראייה צופה פני עתיד בשיתוף פעולה הדוק עם המשרדים ולתכנן שנים, או למעשה עשורים, קדימה. אחד החסמים העיקריים הוא משך הזמן הארוך לתכנון פרויקטים.
לנוכח הצרכים הרבים חשוב לקבוע סדרי עדיפויות ולתכנן ולבצע על פיהם.
חשוב שתיעשה הערכה מושכלת של העלויות ולהגדיר גם את המקורות התקציביים, בכדי להימנע מעצירת פרויקטים וקיצוצים חדים בפרויקטים של תשתיות כפי שקרה בעבר בעתות של מצוקה תקציבית.
שימוש ב- PPP מאפשר פריסה של עלויות הפרויקט לאורך זמן. חשוב לעקוב אחר ההשלכות התקציביות של מכלול הפרויקטים לאורך זמן.

PPP יכול להיות כלי חשוב, במידה ובוחרים בצורה מושכלת את הפרויקטים שיבוצעו באמצעות שיטה זו. הבחירה צריכה להתבצע על פי קריטריונים שנשענים על הניסיון הישראלי והבינלאומי, כפי שהראינו בדוח בנק ישראל לשנת 2016. היתרון הגדול בשיטת PPP הוא שהיזם לא רק בונה אלא גם מתכנן, מתחזק ומפעיל את הנכס לאורך זמן – כך הוא מביא לידי ביטוי את המומחיות והניסיון שלו, ויש לו תמריץ לבצע את ההשקעה באופן שממזער את עלויות התפעול והאחזקה בטווח הארוך. החיסרון העיקרי הוא בכך שעלות ההון של היזם הפרטי גבוהה מזו של הממשלה.

חשוב שתקום יחידה ממשלתית שתתמחה בניהול וניטור מכרזים וחוזים של PPP; יידרש ידע ספציפי והתמחות במכרזים וחוזים.
גם בפרויקטים של PPP מוטב שהממשלה היא זו שתפעל להשלמת התהליכים הסטטוטוריים כמו קבלת היתרי בניה, אישורי עירייה, איכות הסביבה וכו' – יש לה יתרון בכך.​