חברי מושב גבעת שפירא הגישו תביעה להסדרת זכויותיהם בנחלה

טוענים כי השקיעו באדמותיהם פי 4 מאשר הקק"ל ומבקשים זכויות בדומה לחוכרים במגזר העירוני
חברי מושב גבעת שפירא הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי בפתח תקווה באמצעות עורכי הדין גד שטילמן ואורי לאואר למתן פסק דין הצהרתי נגד קרן הקיימת לישראל ונגד מינהל מקרקעי ישראל. המושב חבר בעמותת אדמתי, המייצגת קיבוצים ומושבים במאבק על זכויותיהם בקרקע.

מייסדי גבעת שפירא היו סוחרים זעירים מתל אביב שפעלו להגשמת הרעיון הציוני, כמו רבים מבני המעמד הבינוני, באמצעות הקמת נקודות התיישבות על הקרקע באזור עמק חפר. בשנת 1933 הם קיבלו מאת הקק"ל שטח בור של כ – 800 דונם שלא היה ראוי לחקלאות או להקמת יישוב אך הם החלו להכשירו בכוחות עצמם ובאמצעות מימון עצמי. חברי האגודה השביחו את הקרקע והתאימו אותה לשימוש חקלאי ולהקמת יישוב במקום ובין היתר הקימו תשתיות של מערך מים, דרכי גישה והם פעלו להגן על אדמות המושב ולסלק פולשים. בשלב ראשון נטעו פרדס ובשנים מאוחרות יותר הקימו בריכות לגידול דגים.

בניית הבתים וההתיישבות במקום נדחתה למשך מספר שנים בשל פרוץ מלחמת העולם השנייה אך בתי המגורים נבנו וההתיישבות נעשתה באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת.
בהסתמך על מסמכים ומידע שנאסף בארכיונים שונים נערכה חוות דעת שמאית כלכלית על ידי פרופ' יקיר פלסנר מהפקולטה לחקלאות ברחובות ושמאי המקרקעין משה ברנע. בהתאם לממצאיהם הסתבר כי השקעות האגודה וחבריה עד אמצע שנות ה – 50 בהשבחת הקרקע היו פי 4 מאשר עלות רכישת קרקעות המושב ע"י קק"ל.

מחוות הדעת עולה כי אדמות עמק חפר (ואדי חווארת כשמו דאז) שנרכשו בשלב הראשון, מומנו באמצעות תרומת יהדות קנדה. עלות רכישת 1 דונם הסתכמה כדי 4 לא"י ועלות ההשקעות של קק"ל הסתכמה כדי מחצית לא"י נוספת.

בחוות הדעת של המומחים מפורטת גם הקונספציה הכלכלית שהיתה נהוגה באותם ימים אצל הגורמים המיישבים. בין מעצבי המדיניות היה ד"ר אברהם גרנובסקי (גרנות) – משפטן וכלכלן ולימים אף יו"ר דירקטוריון קק"ל אשר קבע כי שוויה של הקרקע מתהווה מעלות רכישתה ועלות השבחות היסוד שהושקעו בה. מכיוון שהיה ידוע לכל, כי עלויות ההשבחה היו גבוהות לעין ערוך ופי כמה וכמה מעלות רכישת הקרקע עצמה.

המידע הנוכחי שנתגלה על ידי המומחים בתביעה שהוגשה על ידי מושב גבעת שפירא מתווסף למידע אחר שנחשף בשנים האחרונות על ידי יישובים רבים אחרים המשתייכים ליישובי המעמד הבינוני שהיו בעלי אמצעים. אותם יישובים קיבלו, סיוע פחות מזה של קיבוצים ומושבים אחרים שהתיישבו באזורי הספר ובמקומות בהם הקרקע היתה קשה לעיבוד (אזורי ביצות ואזורי הר) – אך שם הקרקע היתה גם זולה יותר.

בכתב התביעה שהוגש טוען המושב כי בתקופה שלאחר קום המדינה הוכרו הוצאות השבחת הקרקע כחלק ממחירה ומוכרים אף פסקי דין של בית המשפט העליון אשר קבעו כי יש לראות בהוצאות הפיתוח חלק בלתי נפרד משווי הקרקע.

בחוות הדעת של המומחים פרופ' יקיר פלסנר ומשה ברנע הם קובעים שלצורך קביעת שווי הזכויות האמיתי בקרקע של הקק"ל ושל המתיישבים יש לשחזר את ההשקעות בפועל של כל צד והיקף ההשקעה המצרפי של כל צד (רכישה והשבחה) יחושב בהשוואה לזה של הצד השני. בדיקה השוואתית זו מצביעה על היקף ההשקעות של כל צד ואת חלקו הראוי בזכויות בקרקע.

חברי המושב גם טוענים כי אין להפלותם לרעה ביחס לזכויות בקרקע שהוענקו במסגרת הרפורמה האחרונה לבעלי הזכויות במגזר העירוני שלא השתתפו ברכישת הקרקע והשבחתה. ולכן יש לראות את השקעותיהם בקרקע כדמי חכירה ראשוניים המעניקים להם זכויות בעלות בקרקע בשעור של לפחות 80% מבעלות.