מה חשבו להם בפד'?

הטיעון העיקרי נגד העלאה השנה הינו פער הריביות מול העולם ובעיקר מול אירופה (ריבית שלילית בגוש) אשר יחזק משמעותית את הדולר וייפגע עוד יותר בייצוא ובחברות הגלובליות, שאולי אח"כ יצטרכו לעבור תהליכי צמצום והתייעלות ואף פיטורים.
דן וינטריץ, קבוצת ההשקעות אינפיניטי:
יום רבעי הוחלט להשאיר את הריבית בארה"ב על כנה, בהתאם לצפי, אך מה שעומד מאחורי ההחלטה לא פחות מעניין מההחלטה עצמה. להלן פירוט דבריהם של נותני הטון העיקריים בישיבת הפד (אגב, סטנלי פישר ציין שתמך בהעלאה של 0.25% עד סוף השנה).
על פי התפלגות ציפיות 17 מחברי הפד עולה מסקנה ברורה: החברים מעוניינים בהשתטחות עקום התשואות.
קונצנזוס החברים מצפה להעלאה חדה מבעבר בריבית בטווח הקצר, כלומר פעימה ראשונה בספטמבר של 0.25% ופעימה נוספת של 0.125% בנובמבר. לעומת זאת בטווחים היותר ארוכים (2016 ו-2017) הונמכו הציפיות בקרב הקונצנזוס בכ-0.25%.
ואכן לאחר ההכרזה, התשואות הארוכות (ל-10 שנים) ירדו חדות מ 2.34% ל-2.27%, כאשר הנמכת תחזית צמיחת התמ"ג ל-2015 תרמה גם היא את שלה למגמה.
בתצהיר ההחלטה, אשר כל שינוי בנוסח זוכה להתייחסות תהומית בשוק, שונתה פיסקת הערכות למצב הכלכלה. ההערכה דיברה על התרחבות מתונה בפעילות הכלכלית באפריל אחרי שינוי קל ברבעון הראשון. בנוסף חל שיפור בתוספת המשרות על אף שרמת האבטלה נותרה ללא שינוי, למרות שחלק מהאינדיקאטורים מראים חולשה מסוימת לצד צמיחה צנועה בהוצאות משקי הבית ושיפור קל בנדל"ן. מלבד זאת לא חל שינוי בנוסח ההודעה.
במסיבת העיתונאים לאחר ההחלטה הוסיפה הגב' ג'נט יילן (יו"ר הפד) שעדיין יש מקום לשיפור בנתוני התעסוקה. לפיכך יילן משחקת משחק כפול עם השוק, מצד אחד היא רואה העלאה קרובה בריבית ומצד השני משאירה לעצמה "סולם לרדת בעזרתו מהעץ", במידת הצורך.
הטיעון העיקרי נגד העלאה השנה הינו פער הריביות מול העולם ובעיקר מול אירופה (ריבית שלילית בגוש) אשר יחזק משמעותית את הדולר וייפגע עוד יותר בייצוא ובחברות הגלובליות, שאולי אח"כ יצטרכו לעבור תהליכי צמצום והתייעלות ואף פיטורים.
בתרחיש כזה יהיה לפד, וליילן בפרט, קשה מאוד להסביר לעם האמריקני כיצד האבטלה עולה, דווקא אחרי שהוכיחה לעולם שהיא יודעת לצאת ממשברים עמוקים. זאת להבדיל מתרחיש "העשור האבוד" ביפן שכל כך חששו מפניו.



טיעון נוסף נגד העלאת ריבית קרובה נעוץ ברמות האינפלציה הנמוכות. כיום לארה"ב לא נשקפת סכנת אינפלציה, המאלצת במצבים כאלה את קובעי המדיניות להעלות ריבית על מנת לרסן את השתוללות המחירים.
רמות אינפלציית הליבה (ללא מזון ואנרגיה) כיום כמו גם הציפיות לשנה הקרובה נמצאות ברף התחתון של יעד ה"פד" (0.2%), ואף מתחתיו. אם נוסיף על כך את הצניחה האחרונה במחירי האנרגיה, אין לחצים להעלאת ריבית ויותר מכך מהווה משקולת להותרת הריבית. דוגמא חיה לסוגיית האינפלציה היא יבשת אירופה אשר נלחמת דווקא בדפלציה (אינפלציה שלילית) על ידי הורדת ריבית.
אז למה בכל זאת להעלות ריבית?
אחד ההסברים שנשמעים בקרב האנליסטים הוא החזרה לסביבת ריבית נורמאלית, ובכך בעצם לגמול סופית את הציבור האמריקאי ואיתו את העולם כולו, מההתמכרות המתמשכת למדיניות ההרחבה הכמותית.
עם ההסבר הזה ישנה בעיה, שכן מה היא למעשה ריבית נורמאלית ומי קובע אותה?
בהתייחס לשאלה-מי קובע איזו ריבית צריכה להיות? התשובה פשוטה: הכלכלנים.
ובחזרה לשאלה- למה בכל זאת להעלות ריבית? כאן הסיפור מסתבך. אותם כלכלנים יהיו חלוקים בדעתם כיצד קובעים ריבית נורמאלית. ניתן למדוד את הריבית הממוצעת בעשור האחרון, בעשרים שנה האחרונות או במאה האחרונה, אבל העולם של אז אינו דומה לעולם של היום כמעט בכל פרמטר: גלובליזציה, משבר אשראי ייחודי, מהפכת הטלפונים החכמים, ועוד רשימה ארוכה שקצרה היריעה מלהזכיר. בנוסף ממוצע הריביות זז, ככל שהזמן עובר וה"נורמאלי" של היום אינו ה"נורמאלי" של המחר. כלומר הנחת העבודה שמה שהיה הוא שיהיה הינה הנחה מאוד שברירית ואינה ניתנת לסימוכין.