מאסטר שף בתחת שלי (לא יכולתי להתאפק)

מאסטר שף בתחת שלי (לא יכולתי להתאפק)

פתח דבר בואו נסכים ידידי, שטעם הוא בפירוש ענין של...טעם. יוצא איפה, שכמס' האנשים, מס' הטעמים, זה טעמי שלי! בהחלט אני מודע לאפשרות, שטעמכם שלכם שונה בתכלית. כך בדיוק נולדים תבשילים.
"יש אנשים שיגידו שזה גן עדן עבורם" פותח ואומר השף אייל שני למתמודדת הנרגשת ומיד ממשיך וסותם עליה באכזריות את הגולל לעולמי עולמים "אבל בשבילי זה גיהנום"
"הסיפור האישי שלך נוגע ללב, צריך לתת לך את ההזדמנות" ממשיכה וקובעת בנחרצות "הגסטרונומית המוסמכת" מיכל (חצאית מיני) אנסקי עודה מפלבלת בעיניה המצועפות כיודעת דבר.
מופע אבסורד במיטבו, השוטף את הארץ ומתדלק את התזזית הזו שאחזה באנשים לבשל, לרכוש את מיטב הכלים וחמרי הגלם ובמיטב כספם (כמה וכמה סוחרים זריזים וממולחים כבר עשו הון עתק מכך).
כל תכניות הבישול הללו הניבטות מכל מסך רענן, יצאו זה מכבר מכלל פרופורצייה, כל בשלן שף, כל שף ידוען, כל ידוען פלצן...
ועכשיו "מאסטר שף" התכנית המתיימרת לקבע בתודעתנו את הבשלן הבא (עלינו לטובה) של ישראל, לא פחות, הרבה יותר!
אייל שני, איש הזוי, כל קשר בינו ובין בישול מקרי לחלוטין במקרה הרע, או דומה לפחות לקשר שלכם כולכם לבישול במקרה הטוב.
זה האחרון, הבין זה מכבר (כמו גם מפיקי התכנית) שכוחו בגיבובי ההבלים שיפיק פיו ואכן כאלה יש לו למכביר, על כל דבר ובכל עניין והוא שב ומנפק אותם בכל הזדמנות.
חוץ מלהתחרמן על עגבנייה עסיסית אדומה או לא, תלוי בעונה (מופע בפני עצמו) אין בכוחו לחדש מאום לקהל הצופים פעור הפה, הבוהה בו מלהג וזורה בהדרת קדושה מעושה (מאוסה) מלח אוקייאנוס, חש את "טעם השמש והאדמה" בחלציו הבוערים - ומזיין את המח למוות, באקסטזה פראית, עד הגיעו לאביונה ופליטה (של שטויות במיץ עגבניות).
המושג הזה (המאולץ) "גסטרונומית מוסמכת" (מה זה?) ולמה אין למשל בהתאמה "ירקן מוסמך" ? או להבדיל "משורר מוסמך" ? ומי בכלל מסמיך? מי מוסמך? ומי סומך ידו על ההסמכות?
תעשייה ענפה, סגורה, המשדרת עצמה לדעת, כל כולה פרסומות סמויות וגלויות לעין, מיקסרים, סינרים, סכינים, סירים, יצרניות מזון ומה לא...
"הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם" זה הכלל המנחה את קברניטי הטרנד והוא עובד להפליא.
התחרות הזו לא זו בלבד שאין היא הוגנת, היא מורידה לזנות את המושג הזה הנקרא בישול ונוטה לו עוול עצום.
ולא, אין בליבי דבר וחצי דבר על חובבי הבישול התמימים שנענו לקריאה והתייצבו בהמוניהם ממרחקים, על סיריהם המהבילים (שהספיקו להתקרר) בתור האינסופי בואך חבורת השופטים הזחוחה, המתיימרת על סמך כמה שניות של שיחה מאולתרת וטעימות חפוזות, לחרוץ את דינם לשבט או לחסד.
חיים כהן, ללא ספק המוכשר בהם, שהפסיק זה מכבר לבשל והפך אייקון תקשורתי רב זרועות, נקלע שלא בטובתו למחזה הנפל הזה (מולך הכסף?) ועל פי שפת גופו, ניכר עליו לעיתים, כי היה מעדיף שתפער האדמה פיה ותבלע אותו כליל.
לא כך בוחרים "בשלן" שלא לומר מאסטר שף.
ברור בעליל כי לא שיקולים מקצועיים גרידא הם המנחים את השופטים (גם הם קורבנות תעשיית הרייטינג) אלא שלל רבגוני של פרמטרים הנובעים מעצם מהות הפורמט ועובדת היותו מצולם ומשודר.
בישול תמיד היה, הינו (וכדאי שכזה גם יישאר) חוויה מדהימה ממלאת ומהנה, כל אדם הנכנס למטבח ומבשל הריהו בשלן, תרצו, שף והריהו זכאי לטעמי לכל הכבוד והתהילה הראויים.
המטבח המקצועי והמוסדי לעומת זאת, הינו שדה קרב לכל דבר ועניין.
יש לשפוט בו בראש ובראשונה כמובן את האהבה והלהט לבישול, יחד עם סגנון הבישול, טיב החמרים הנבחרים והתאמתם זה לזה, העזה ומקוריות, קצב ועמידה בזמנים, טעם המנה המוגמרת וכמובן צורת ההגשה "צילחות" (עוד מושג פלצני פרי מוחם הקודח של השפים הלומי הערך העצמי).
אין בהם במרבית השפים ולא כלום, בטח לא יותר מכל בשלנית אלמונית וחסרת תהילה, שימים כלילות באהבה ובדבקות מתקינה סירים על הגז, עמוסי כל טוב הארץ, להשביע בם את אהוביה ויקיריה, מחמלי נפשה.
את כל אשר יודע השף הטוב בתל אביב, יודעת אחרונת הבשלניות משדרות, המקלפת, חותכת ומתבלת, לבד, במו ידיה וללא סיוע של סוללת סו שפים ושאר המצאות, אם לא הרבה יותר.
הביאו לחמור חמרי גלם משובחים שבמשובחים וחזקה עליו שיתקין לכם ארוחת מלכים.
צריך להיות גאון כדי לקלקל כבד אווז ופטריות כמהין (שכמובן תמיד נמצאים אצלנו במזווה) עם רוטב מיין משובח (אזהרה: לא פחות מזה שאתם הייתם שותים).
אימת השפים גלומה בבשלנית האמיתית חסרת התארים העושה יום יום, מעשה קבע, להטים וכשפים במטבחה הקטן נעדר הבזקי המצלמה, הסכינים הקרמיות והמסוגננות ומחבתות הנון סטיק שמחירן יקר מטונה של זעפרן טהור.
את מה שיודע "שף" לבשל, יודע כמעט כל מי שהעז וניסה, ההבדל האחד והיחיד הוא באופן וצורת ההגשה.
הרבה שפים אני מכיר שאינם יודעים לבשל אורז ראוי לשמו, או קינוחים מכל סוג שהוא, או לחילופין, אומלט טוב, עסיסי ונימוח בפה.
אין אף שף אחד בנמצא, שיצליח להתקרב לדרגתה של סבתא (פרסיה) לדוגמא המעמידה כלאחר יד סיר אורז מרופד בתהדיק תפוחי אדמה שרופים (בכוונה) ולידו, תבשיל בשר בפירות יבשים ועשבי תיבול.
אין אף שף שישווה לאמא (עיראקית) המגלגלת בידיה המיומנות והעדינות כדורי קובה מסולת ובורגול, מעשה אומן ומשליכה אותם אחר כבוד, אחד אחד, בעדינות אל המרק המבעבע.
והדוד (מצפון אפריקה) עם החריימה החריף של דגי ים טריים ברוטב כוסברה ועגבניות, שום וקימל (כרוויה) טחון, או הדודה (מפולין) מלכת הפירה והכבד המופלא, הקצוץ והמשובץ תלתלי בצל שחום ופריך....
מיטב השפים (נניח) בארץ והידוענים שבהם: אהרוני, רפי כהן, חיים כהן, אידי ועוד ארוכה הרשימה מהכיל, רובם ככולם, לא למדו לימודי בישול מוסדרים, אלא אצל אימם, או לחילופין סבתם (וזה יותר מבסדר), הללו, שחלקם החלו דרכם כטבחים בצבא, כמו רבים וטובים אחרים, נדבקו בחיידק האהבה לבישול ומאז לא חדלו מלחקור, לשאול, לנסות וגם להיכשל, כן, להיכשל ואז לחזור ולנסות, פעם אחר פעם, שוב ושוב, עד אשר צברו נסיון אדיר והגיעו לרמת שלמות וביצוע נאותים, בה יכולים הם להתנאות.
כשאתם חוזים ב"שפים" המבשלים מנות בקלי קלילות בתכניות הטלוויזיה, מרפרפים על האוכל כפרפרים, מוזגים יין ומפלרטטים תוך כדי כך עם המצלמה המפזזת באולפן, אל תתרשמו יתר על המידה, קדמה לכך מלאכת הכנות קשה, ארוכה וקפדנית, של הבאת המוצרים, שטיפתם, חיתוכם, סידורם בסדר הנכון, בישול מקדים וכמובן, עריכת החומר המצולם עד דק.
עורכי התכנית לעולם לא יראו לכם "שפים" נחתכים מסכינים, נכווים בכל הידיים משמן רותח ותנורים לוהטים, מקללים וצורחים באמוק על עוזריהם המסכנים בשעת לחץ ושורפים תבשילים עד אבק פחם...
שף או בשלן נהדרים ככל שיהיו, לא בהכרח ידעו לנהל מסעדה על כל המורכבות הכרוכה בכך והפוך.
האמינו לי, את אותה המנה שיכולים אתם בנקל לבשל בבית (ואף פחותה ממנה ברמה) יגיש לכם ה"שף" ערוכה ומסודרת בפורמה, סליחה מיקד, סליחה רינג, או בקצור תבנית, יקשט בכמה עלים ורוטב והרי לכם "גורמה".
גורמה שווה פלצנות ופלצנות עולה כסף וכל עוד יהיו מי שמוכנים לשלם והרבה כסף על כלום ברוב המקרים (וכאלה יש למכביר) היא תחגוג (הפלצנות) ותשמין כל הדרך אל הבנק.
תמיד אעדיף לכשתינתן לי הבחירה, לאכול במטבחה של בשלנית ביתית מנוסה ומשוללת אורות זרקורים על פני צלחת מעוטרת של הטוב בשפים.
היו צריכים השופטים המכובדים לשפוט את המנות (לגופן ולא לגופו) ללא כל קשר עין עם המתמודדים, חפים מכל מידע מוקדם אודות סיפורים אישיים כאלו ואחרים, רק כך באופן הוגן עד כמה שניתן, אפשר היה לקבוע (וגם זה בספק) איזו מנה אוצרת את כל הקסם שבבישול ומעניקה לבעליה את הזכות להמשיך ולעלות למחנה האימונים או כל דבר אחר שהוחלט עליו מראש.
אל תתרגשו משפים, תתרגשו מאלפי בשלניות ובשלנים אמיתיים, המקיפים אתכם מכל עבר ועבר, חפים מכל טקס וגינוני ערך עצמי מופרז (סבתות, אימהות, אבות, אחים וחברים) שיום יום מפליאים לחולל במטבחם הביתי והפשוט ניסים קטנים, שגדולי השפים היו מתים ללמוד.
שאלו כל שף איזה אוכל הוא האהוב עליו ביותר? והוא יענה ללא כל היסוס "של אמא שלי".
לא בכדי מפצירים בכם השכם והערב, פעם אחר פעם ה"שפים" בתכניות הטלוויזייה שלהם, להואיל ולשלוח להם מתכונים מיוחדים וטעימים (לא כאלה שרואים בכל מקום) שיש לכם ובתמורה לקבל (כמה עלוב) חבילת מוצרים של חברה זו או אחרת, אחרי ככלות הכל הם עסוקים כל כולם באיסוף מתכונים לספרם הבא (עלינו לרעה) רק כדי לשוב ולהתייצב שוב אל מול המצלמה ולומר לנו בלי למצמץ: "אתם קורבנות קולינריים של ספרות פורנוגרפית על אוכל, ספרי הבישול הרגו את הבישול..."
כבוד, כבוד, כבוד, לכל אותם בשלנים ובשלניות עלומי שם, הנכנסים למטבח, עוטים עליהם סינר, מפשילים שרוולים ומבשלים, פשוט מבשלים...

גילוי נאות: כותב שורות אלו, עבדכם הנאמן, שף (רחמנא ליצלן) בעצמו, משתדל בכל הכח שלא להיות פלצן ואינו חדור ערך עצמי גבוה יתר על המידה, מוכן מיד ובשימחה לנסר בכל עת את הענף עליו הוא יושב ומקבל בצניעות, במלוא הענווה (מכל מלמדי השכלתי) ובהכנעה את עליונותן של הבשלניות האמיתיות הסמויות מן העין ובעלות הנסיון האדיר בן עשרות שנות עשייה שאין שיעור ודוגמא לו במטבח.
היה ותשאל אותן איך וכמה? תפרושנה ידיהן לרווחה ותעננה לך מיד ובחיוך מבוייש: "ככה וככה, כמה שהיד לוקחת וכמה שהסיר מבקש..."
*טיפ למאסטר שפים בהתהוות, רוצים מתכון מעולה? בשלו בלי מתכון!