מניה סוכר

מניה סוכר

מכירים את זה, כשאתם מתיישבים במסעדה והמלצר או המלצרית מזהירים אתכם לא לגעת בצלחת כי היא חמה? אתם מושיטים יד ונוגעים...

פעם היה לי חבר, היה לוקח מסעדות כושלות (כאלה יש למכביר) שנייה ורבע לפני שסגרו דלתן בפעם האחרונה.
היה משלם מחיר מגוחך עבורן, מקבל את המקום עם כיסאות ושולחנות, כלי אוכל ואפילו שניצלים במקרר ותבלינים.
כמו שנאמר "מוכן לעבודה" רק לנגב את הזיעה ששפך שם הבעלים הקודם (המסכן), לחתוך סלט ולהתחיל לעבוד.
מיד היה נותן להן שם חדש, בונה תפריט מחודש, מזמין איזו רכילאית מזדמנת של אחרון המקומונים, גם צלם, תולה שלט יפה ומאיר עיניים וצובע כמה קירות.
הברנש אלוף היה ב"קונספט" היה בונה תילי תילים של הררי קונספט מכלום, כלום אמרתי? מאוויר! ואז מתחיל לעבוד ולהריץ את המקום.
אחרי כחצי שנה היה מפרסם את המקום למכירה (מסיבות אובייקטיביות, שאינן תלויות בו כמובן), מוצא איזה פראייר חדש תורן ונלהב (כאלה יש גם למכביר), לרוב בחור צעיר, חדור מוטיבציה וחלומות שווא על "מכה" מהירה בתחום המסעדנות, עורך לו מצגת מרשימה (בזה לא היה טוב ממנו) ומוכר לו את המסעדה "המשגשגת" במחיר (דמיוני) אבל יאה לעסק "מצליח", זאת כאמור, לא לפני שהיה מדקלם לו חזור ודקלם, את המשפט האלמותי: "לי זה עולה יותר".
גם דמי מוניטין היו כמובן מרכיב חשוב ביותר בחישובי המחיר המופקע של ה"אקזיט".
אח"כ, עודו צוחק כל הדרך אל הבנק, עוד טרם סיים לספור את הכסף, היה מוצא מקום חדש (אף הוא בשלבי גסיסה מתקדמים) קונה אותו מידי בעליו הנואש וחוזר חלילה...
מיותר לציין שהמסעדן בפוטנציה (להלן הקונה הנלהב) שזה עתה החל לעבוד במשנה מרץ במקום החדש אותו רכש במיטב כספו, היה מוצא עצמו מהר מאוד, מדשדש, אפעס, בביצת מי האפסיים ושיירי השיירים של מוניטין מובטחים, ההולכים ומתאיידים לו לנגד עיניו הכלות ומתחיל מיד את מסע דעיכתו הכואבת, כל הדרך למטה במדרון, בואך סגירת דלת המסעדה, שוב, בפעם האחרונה...
להווי ידוע לכל בר דעת כי אורך חייה הממוצע של מסעדה בתל אביב הנו כ - 8-10 חדשים לכל היותר, למעט אלו המצליחות (והן בודדות שבבודדות).
הרבה פעמים היה חברי ה"מוכשר" (ומריח הדם) חוזר שוב, "לזירת הפשע" ולקול חרחורי הגסיסה הכה מוכרים והכה אהודים עליו (יש לומר) היה עושה שוב "חסד" עם בעליה הטרי (והמאוכזב) של המסעדה השוממת וגואל אותו מיסוריו במחי נזיד עדשים, רק כדי לשלב (שוב) "קונספט" חדש ומרענן ולשווק אותה (את אותה הגברת) להלן הרכישה החדשה, כיצור חי, נושם ובועט (בשינוי אדרת).
לא יודע למה נזכרתי בו פתאום...
אני רק יודע כי גם אם כל העולם ואשתו אומרים לך השכם והערב כי נייר (כל נייר לצורך העניין) הוא סוכר, אבל מה שאתה מרגיש בפה כל יום וכל היום הוא גושים של מלח, כנראה שחוש הטעם שלך אבד, או לחלופין חוש הטעם של כל העולם ואשתו הוא שאבד (אפשרות פחות סבירה), כך או כך, מהקמח הזה, עוגה כנראה כבר לא תצא ודי לחכימא ברמיזא...
סתם הרהורים סביב מצבם העגום של משקיעי הלונג (עוד יש דברים כאלה?) במניה, כל מנייה, שאף אחד, אבל אף אחד לא סופר אותם בדרך אל ההנפקה והדילול, או אפילו הניהול החובבני והרשלני, הס מלהזכיר את התקפות המחץ של השורטיסטים המאורגנות כדבעי, בתי ההשקעות ואנליסטים מטעם ושאר מרעין בישין.
משקיעי לונג (מבחירה או מכורח) שתדיר שגורה בפיהם המילה: ,סבלנות" או למצער: "עוד יגיע היום שלה..." ו"היא תשלם..."
קחו אוויר, אל תאמרו נואש! מקסימום (אולי יש לומר מינימום) ביום מן הימים, יבוא חבר שלי ויציע לכם הצעה ש"אי אפשר לסרב לה" לפני שתסגרו את הדלת ותכבו גם אתם את האור...

מכירים את זה כשאתם מתיישבים במסעדה? הרגע המרגש ביותר הוא שנייה לפני שאתם נוגעים בצלחת.
אח"כ, אתם סתם אידיוטים, עם כוויה ביד...